אתם נמצאים כאן:   עמוד הבית

זכויות יוצרים וחופש הביטוי

בינואר 1994 קבע בג"צ, כי הסלוגן "לך תצטיין" ששימש את "קידום" בפרסומת לקורסי הכנה לפסיכומטרי, ראוי לשידור. בכך הפך את החלטת מנהל הרדיו לפסול את הפרסומת, החלטה שנבעה מהקונוטציה המינית ה"גסה" וה"וולגרית" הקשורה בביטוי. בית-המשפט (מפי השופטת דורנר) קבע, כי הגנת חופש הביטוי פרושה גם על ה"ביטוי המסחרי", וכי במסגרת האיזונים הנדרשים לא די בחשש כלשהו לפגיעה כלשהי ברגשות הציבור כדי לפסול ביטוי כאמור.

 


"אין אפשרות לנתק בין מושג "הטעם הטוב" באמנות לבין המושג בפרסום. אין להציב, לצורך שידורים של יצירות אמנות, אמת מידה של "טעם טוב" ההולמת חברה פתוחה וליברלית, ואילו לצורך תשדירי פרסומת להשתמש באמת מידה המקובלת בחברה שמרנית וסגורה."

(בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לים (1981) בע"מ נ' רשות השידור)


במרץ 2003 אישר בג"צ להקרנה מסחרית את סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין". בכך הפך את החלטת "המועצה לביקורת סרטים" לפסול אותו להקרנה. החלטת המועצה, שלוותה בזעזוע עמוק ממראותיו הקשים של הסרט, נבעה מהקביעה כי מדובר בסילוף האמת, בסרט תעמולה, בדה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל ובהסתה. בית-המשפט קבע, כי אין זה מתפקידה של המועצה להכריע ולבחון "אמיתותם" של סרטים, משימה שמוטלת על הציבור; הוא חזר על עקרונות היסוד בדבר הצורך ב"פגיעה ממשית קרובה לוודאות ברגשות הציבור" להצדקת שלילת חופש הביטוי. השופטת (שוב) דורנר סיכמה את חלקה במילותיו של הפילוסוף האנגלי ג'ון מילטון מ- 1644:

 

"תנו לה לאמת להתכתש עם השקר בתנאים פתוחים וחופשיים; כלום אפשר לה לאמת שתצא וידה על התחתונה? כי מי הוא זה אשר לא יכיר בכוחה הכביר? אין היא נצרכת לתוכניות ולתכסיסים, אין היא נזקקת להיתר. כל שדרוש לה הם מרחב וחופש פעולה."

(בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים)

 

בפברואר 2005 הוציא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו מניעה זמני כנגד הקרנתו המסחרית של הסרט "watchmen - מי ישמור על השומרים". בקר האבטחה במוזיאון ת"א, גדי ספרוקט, שיתף פעולה עם האמן ג'ק פאבר ביצירתו. הסרט צולם תוך "חדירה שלא ברשות" לשטחי המוזיאון ו"שימוש שלא ברשות" במוצגיו, ואין מחלוקת שלא היה נעשה אחרת. בעתירתו לקבלת הצו טען המוזיאון, בין היתר, כי הסרט "נולד בעוולה", ואל לבית-המשפט לתת ידו לפרסום יצירה חוטאת זו.

 

בדצמבר 2007 הגיע לקיצו משפט ההוכחות ובית-המשפט החליט לבטל את צו המניעה. בפסק-דין מבריק וממצה ניתחה השופטת רות רונן את טענות המוזיאון ודחתה אותן אחת לאחת. בשורה התחתונה, פסקה השופטת רונן, אף אם עומדות למוזיאון טענות משפטיות כנגד יוצרי הסרט – הרי שלציבור "זכות עמידה" ואינטרס מוגן משלו בהקרנת יצירת האמנות.

 

"חשיפה ליצירת אומנות, מהווה אף היא נדבך חשוב של המשטר הדמוקרטי, ושל התפתחות התרבות והאומנות. כך, חשיפה לסרט נושא פסק דין זה, תאפשר לציבור שיהיה מעוניין לצפות בו, להתרשם ממנו. צפייה בסרט עשויה להוביל לדיון במספר נושאים – ובין היתר בשאלת ערכו האומנותי של הסרט, ובשאלות (שכדוגמתן נדונו אף באולם בית המשפט במסגרת ההליך דנן), כמו גבולות האומנות, הלגיטימיות של ביצוע עבירה לצורך יצירתה של עבודת אומנות וכדומה. (...)

לכן, הצגתו של הסרט לציבור איננה נוגעת רק לזכויות של הנתבעים, אלא היא נוגעת לזכויות של הציבור הרחב."

(ת.א. (ת"א) 1395/05 מוזיאון תל-אביב נ' ספרוקט, סעיף 25 לפסה"ד) 

 

פסקי דין אלה מצטרפים למאות אחרים המעגנים את חופש הביטוי כזכות עליונה וראשונה במעלה בשיטת המשפט הישראלית, כ"נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי". אין בכך כל חדש – מאז ימי סוקרטס, דרך גלילאו גליליי ועד להפגנות הניאו-נאצים בשכונות יהודיות בארה"ב, שימש עקרון הביטוי החופשי את המעזים, הסוטים, הקיצוניים במלחמתם בממסד. שלושת המקרים כאן מתייחסים לביטויים אמנותיים – להבדיל מביטויים פוליטיים קלאסיים - שנויים במחלוקת: הראשון חריג בהיותו "מסחרי", השני מקדם אג'נדה פוליטית אנטי-ישראלית במובהק, השלישי בוצע בעוולה ושאלת ערכו האמנותי נותרה פתוחה.

 

יחסו של הציבור לביטויים הנדונים הוא קריטריון מסויים לאישורם או פסילתם, אולם מעניינת ההתפתחות בפסיקה לגבי קריטריון זה. אם בראשון נבדקת שאלת "טוב הטעם" של היצירה בעיני הציבור, הרי בשני כבר נאמר מפורשות: אין אמת אחת, ואין אמת נוצרת ללא עימותה עם "השקר". חובה על הרשות המנהלית לאפשר לציבור לקבל את מקסימום המידע והתכנים כדי להחליט מהי האמת. פסה"ד השלישי מוסיף נדבך: הציבור הוא בעל אינטרס כשלעצמו בדיון, ולא יוכל להכריע ללא צפייה ביצירת האמנות; עצם הדיון בשאלת ערכה האמנותי של יצירה, די בו כדי להצדיק את פרסומה.

 

לבית-המשפט מגיעות הכרעות ספציפיות במקרים מאובחנים, כאשר בד"כ הצד המגביל את חופש הביטוי הוא הרשות הציבורית – סוכנויות הצנזורה הפזורות על פני המדינה בכובעיהן השונים. אבל רציונאל זה לחופש הביטוי, לאמור: ללא שוק דעות חופשי לא יתאפשר חקר האמת, ולא תתאפשר הכרעה מושכלת בשאלות ערכיות, מוסריות או בעלות חשיבות ציבורית אחרת – אמור לחול, לדעתי, גם כאשר אנחנו בוחנים את היצירה כ"לקוחותיה".

 

חופש הביטוי כולל בתוכו גם את חופש הדיון. יצירות המעוררות מחלוקת חשובות לאין ערוך, בהיבט זה, מיצירות קונצנזואליות. יצירות יכולות לשקף מציאות, או להציע מציאות אלטרנטיבית. בין אם הן מבטאות עמדת מיעוט, בין אם הן קוראות תיגר על "אמיתות מוחלטות" או על "הטעם הטוב", בין אם הן מציגות דברים הנחשבים, במועד הצגתן או בכלל, כפשע – עצם הוצאתן לאור יעורר בהכרח דיון ציבורי בו יובעו דעות שונות ותקודם ההגות הכללית. מוסר, בדומה לפורנוגרפיה, הוא עניין של גאוגרפיה, של עידן ותרבות.

 

כאשר הפרט חושב על ביטויים מוגנים, ראוי שיחשוב דווקא על אלה שאינו מזדהה איתם, שמזעזעים את אמות הספים של אמיתותיו ועקרונותיו. בסופו של יום, זו חוכמה קטנה מאד (ואף משעממת) להגן רק על ביטויים המקובלים עלינו.

 

שאלת ערכה האמנותי של היצירה יכולה להיות, אף היא, שנויה במחלוקת. באמנות אני לא מבינה הרבה, אבל נראה שהכל יסכימו כי התפתחויות נועזות וחדשניות, וחריגה מהקונצנזוס, הן הכלי האמיתי לקידום ולשיפור. מכל מקום, גם אם לאחר "דיון ציבורי" "יוסכם" שהיצירה אינה יצירת אמנות, אין בכך כדי לגרוע מערכה ומתרומתה לקידום הדיון האמור.

 

אלה עיקרי הדברים, כפי שאוהבים לצטט אותם בבתי ספר לתקשורת – אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר (השופט לואיס ברנדייס).

 

והנה, הצלחתי לגמור רשימה זו בלי אף מילה על טיפת דמו האחרונה של וולטיר. 

 

התכנים באתר זה מורכבים ממידע משפטי כללי ומעמדות אישיות ואינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל עניין מומלץ להוועץ בעורך-דין בעל מומחיות בתחום.
זכויות היוצרים בפרט והקניין הרוחני בכלל באתר, לרבות בתכניו, שייכים לעו"ד גלית עופר.