אתם נמצאים כאן:   עמוד הביתחופש הביטוי והאינטרנט

חופש הביטוי והאינטרנט

לחופש הביטוי שלוש הצדקות תועלתניות עיקריות – מכשיר לגילוי האמת; מכשיר דמוקרטי; מכשיר למימוש העצמי והאוטונומיה של הפרט.
הטיעון הדמוקרטי כהצדקה לחופש הביטוי אומר, בקצרה, כך:

חופש הביטוי הכרחי וחיוני למשטר דמוקרטי, מאחר שהוא מאפשר השתתפות ישירה של האזרחים בשלטון. זאת, הן על דרך הבעת הדעה, הן על דרך אספקת המידע לאזרחים (ע"י תקשורת חופשית והעדר צנזורה), הן על דרך היכולת להביא לגיוון דעות ולהיכרות עם מגזרים שונים באוכלוסיה (קידום הפלורליזם) והן כאמצעי ל"שחרור הקיטור" במסלולים לגיטימיים (החופש להפגין כאלטרנטיבה שפויה לביצוע הפיכות אלימות). הצד האחר של המשוואה הוא הצורך של השלטון הדמוקרטי בריסון עצמי, מיזעור הצנזורה, והקטנה ככל האפשר של פיקוח על אמצעי הבעת-דעה לגיטימיים.

 

המופעים הדמוקרטיים של חופש הביטוי הולכים אחורה עד לימי הדמוקרטיה הישירה ביוון, בה נערכו אסיפות-עם בכיכר השוק (מקור המונח "אגורפוביה") והעם הצביע ברגליו (מקור המונח "העם הצביע ברגליו") בעד ונגד עמדות פוליטיות וחברתיות. בדמוקרטיה המודרנית נוטים להדגים אלמנט זה במשאלי עם, בחופש העיתונות ואמצעי התקשורת האחרים והגבלת הצנזורה, ובייצוגים מקומיים כמו "הייד פארק" בבריטניה או "פופוליטיקה" בישראל.

 

אבל הייצוג הטוב ביותר לחופש הביטוי בדמוקרטיה בת זמננו – הוא האינטרנט.

 

הרשת, כמו האהבה, פנים רבות לה. בראש ובראשונה היא המכשיר האולטימטיבי לקבל מידע עדכני, עשיר, מגוון, מיידי, בעלות זניחה. מטבעה היא פתוחה לכל משתמש, הן להביע עמדה והן לקלוט עמדות ודעות אחרות. היא גלובלית - ולפיכך מאפשרת היכרות מעמיקה עם תכנים מתרבויות וחברות רחוקות. היא דינמית – תכניה משתנים, נצברים, מתמסמסים לתהום הנשייה, מועלים מחדש בבוא העת. היא עצומה במרחב האחסון שלה – כל אנציקלופדיות העולם מימים ימימה דחוסות במרחק לחיצת כפתור זו מזו. והיא דמוקרטית ביי דפינישן – עליזה מתל-אביב, אפרת מקדומים ואובמה מוושינגטון אוחזים בה ונגישים אליה באופן שווה, כל עוד יש להם כרטיס רשת. בכך טמונים גם חסרונותיה. האקלקטיות, הזמינות, המיידיות, מובילים בהכרח לכך שהרשת תכיל גם מידע כוזב, מטעה, פוגעני, מיותר, מטופש, ובמקרים הרעים באמת – לשון הרע, פגיעה בפרטיות, גניבת זכויות יוצרים, הסתה וכיו"ב ביטויים שאינם מוגנים ע"י עקרון חופש הביטוי (להלן: "הביטויים הרעים").

 

יישום כל ההצדקות התועלתיות שהובאו לעיל על האינטרנט יוביל למסקנה, שחופש הביטוי באינטרנט ראוי שיהיה מקסימלי. העובדה, שרוב הסוכנויות השלטוניות מחד וכמעט כל אמצעי התקשורת מאידך מתחזקים אתרים ופורטלים משגשגים ומעסיקים מומחי SEO, אך מוכיחה את ההפנמה של אינטרס זה.

 

מהצד האחר של המשוואה, יכולת הפיקוח והרגולציה על חופש המידע באינטרנט מינימלית. להוציא מדינות טוטליטריות כמו סין ואיראן, הרי בעולם החופשי ובעידן של זרימת מידע בפס רחב, יקשה על סוכנויות הפיקוח והמישמוע לאכוף צנזורה אמיתית באינטרנט. זה לא אומר שהן לא מנסות; הן רק מתאימות עצמן לכורח המציאות. בין היתר, הן עושות שימוש באמצעים הידועים של "ספין תקשורתי", "יחסי ציבור", "שטיפת מוח" וכיו"ב.

 

אם הרשת היא כלי הביטוי האופטימלי, הטוקבקים הם היהלום שבמקלדת. "אחד שמבין" על שלל חיקוייו (מעניין מי היה "אחד שמבין המקורי"), "מדונה שולתתתתתת!" ו"כנסו כנסו" הם תת-תרבות מתפתחת רבת עוצמה של ביטוי חופשי, מיידי ומדוייק. במידה רבה, החופש שלהם להתבטא הוא התגלמות הדמוקרטיה.

 

חופש הביטוי הדמוקרטי הוא גם זכות הבעת הדעה של העלובים, העילגים, הצעירים, הזקנים, הטפשים וחסרי החוליות. כל מי שסבור אחרת מדחיק, ככל הנראה, את קיומו של האחר, שבסופו של יום מצביע בדיוק כמוהו או משפיע באופן אחר על דעת הקהל.

 

כאן, עם זאת, צריך לשוב ולהזכיר את הרעה החולה של ביטוי המוני ובלתי מצונזר: הביטויים הרעים.

 

התמונה נהיית מורכבת יותר כשכוללים בה סממן נוסף של הרשת – האנונימיות, שהיא לא פעם מפלטו של הנבל. הרבה יותר קל להפיץ ארס כשמסתתרים מאחורי מקלדת; כך גם יש הרבה פחות סיכוי לחטוף מכות.

 

ואם לא די במורכבות הזו, מתערבים בתמונה שחקני משנה חשובים – המתווכים, הלא הם ספקי התוכן ("ספק שירותי אירוח" בלשון החוק) וספקי הפלטפורמה הטכנית ("ספק שירותי גישה"). עולות שאלות בקשר למידת אחריותם של אלה לתכנים המועלים ברשת, המהווים עוולה נזיקית (לשון הרע, פגיעה בפרטיות) או קניינית (זכויות יוצרים), ובהתאם – מה בעצם נדרש מהם לעשות, אם בכלל, כדי לקבל פטור מאחריות משפטית.

 

כך, משצצו משפטי האינטרנט לראשונה, נתקלו בתי המשפט בקשיים אמיתיים בנסיון להחיל עליהם את עקרונות המשפט המוכרים מדיני החוזים, התקשורת והנזיקין. בפרשת תב"מ 16/2001 ש"ס נ' פינס נדרש יו"ר ועדת הבחירות לשאלה, האם צ'אט באינטרנט מהווה תעמולת בחירות אסורה. השופט חשין (הפייבוריט שבשופטים המצוטטים, ותיכף תבינו למה) צייר את הניסיון להרכיב כללים ותיקים על טכנולוגיות חדשות, כך:

המחשב - ועימו האינטרנט - אינם אך מוטציה של צורות חיים קודמות שהיכרנו ואשר בִּיַּתְנוּ בשיטת המשפט. חיים חדשים הם, והילוכם אין הוא כהילוך צורות החיים שהורגלנו לחיות בחברתן. הילוכם הוא כהילוך הפרש (הסוס) במשחק השח-מט: מהלך הוא לא לגמרי קדימה; לא לגמרי אחורה; לא לגמרי אל-צד; לא לגמרי באלכסון; מהלך הוא מעט מזה ומעט מזה והרי הוא לעצמו. ואולם בכך נבדלת צורת החיים החדשה מן הפרש, שהפרש יודעים אנו מראש כיצד ינוע, ויודעים אנו - מי-פחות מי-יותר - כיצד נגונן על עצמנו בהתקיפו אותנו; ואילו צורות חיים חדשות אלו של המחשב והאינטרנט טרם ירדנו לחיקרן, טרם הגענו אל תחתית הבור. נקישה אחת בירושלים, ואתה בתל-אביב; נקישה שניה, ואתה באוסטרליה; נקישה שלישית - המערכת מתמרדת והכל נמחק כלא-היה. החילונו נעים במהירות האור בעוד שגופנו בכרכרה וזרימת מחשבתנו כמהירות הכרכרה.

 

 

עם השנים, דומה שהטכנופוביה נרגעה מעט; אולם נותרה בעינה סוגיית "הפרש" – קצת מזה וקצת מזה, והרבה זהירות שלא יימחק הכל, ובתי המשפט, שעיקר מלאכתם מאז ומעולם ב"שימור הסדר הישן", מצאו קושי רב לבצע היקשים לוגיים מהלכות העבר.

 

בתחום לשון  הרע, המלאכה המסובכת נפלה לראשונה לפתחו של השופט אמיר מבימ"ש השלום בכפר-סבא, כאשר פרשיית אינטרנט סוערת ועזת-יצרים נקלעה לאולמו. בתיק, שעובדותיו סבוכות ומרתקות ולו ברמה הרכילותית, נדרש השופט למספר שאלות עקרוניות וחסרות תקדימים, והכריע בהן - לא לפני שקבע, ברטינה ובטינה:

עולם האינטרנט מסמל, אולי יותר מכל, את החופש והאנרכיה.

 

הדיון, ואולי ראוי לקרוא לו "שיח חרשים", נסב סביב בוקה ומבולקה בפורום אינטרנטי תוסס. התובע היה מנהל פורום חירשים, הנתבע החליף אותו בניהול, אח"כ הקים "פורום מאבק" בפורום הראשון, והשניים – הן כגולשים והן כמנהלי פורום – התכסחו כאילו אין מחר על גבי האתר, תוך השמצות אישיות וציבוריות, חשיפת פרטים אישיים וגיוס כוחות הניהול של האחד כנגד האחר. הנתבע אף הגדיל לעשות כשפרסם הודעה פיקטיבית בשם התובע, ומחק את הכחשתו הנמרצת של התובע לאותה הודעה. מי היה חושב על זה היום. אילו פסק-הדין היה נכתב היום, וכעולה מתוכנו, ייתכן שהשופט אמיר היה מכנה את התובע "טרול". אבל בשנת 2000 ככל הנראה כב' השופט לא הכיר את הביטוי.

 

וכך, עקב בצד אגודל, מנסה בית-המשפט לחדור את מעטפת האנרכיה האופפת את אותו יציר כלאיים שגדל פרא ולתת תשובות משפטיות מוסמכות ומלומדות לשאלות כמו: היקף אחריות מנהל פורום בלשון הרע שפורסמה תחת ניהולו, תחולתן של הגנות "אמת דיברתי", "הסכמה מרצון" כדי לשלול אחריות כזו, האם "אאוטינג" (חשיפת שמו של אדם) הוא פגיעה בפרטיות, אחריות בנזיקין בשל רשלנות, האם שימוש בכח הניהול לרעה (מחיקת הודעות בסיטונות) מקים אחריות נזיקית, האם פיברוק הודעות של גולש מהווה לשון הרע.

 

(ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן, ניתן 14.07.2002)

 

אבל פסק-הדין הזה היה רק תחילת הדרך.

 

להמשך – לחצו כאן

 

קניין רוחני ותחרות בלתי הוגנת באינטרנט

רבות דובר על הבעייתיות המשפטית הכרוכה ביישום דיני המסחר בכלל, ודיני הקניין הרוחני בפרט, בעידן טכנולוגי חדש. רשת האינטרנט מציבה בפני בית-המשפט שאלות סבוכות שכאלה, חדשות לבקרים.

ככלל, דיני הקניין הרוחני מגנים על זכויות הבעלים בסימני מסחר, פטנטים, מדגמים, זכויות יוצרים וכן בסודות מסחריים ומוניטין. לרשות התובעים הפוטנציאליים עומדת שורת חוקים והלכות פסוקות, המיועדות להגן על מי שנפגעו זכויותיהם הנ"ל.

המשך...

זכויות יוצרים וחופש הביטוי

בינואר 1994 קבע בג"צ, כי הסלוגן "לך תצטיין" ששימש את "קידום" בפרסומת לקורסי הכנה לפסיכומטרי, ראוי לשידור. בכך הפך את החלטת מנהל הרדיו לפסול את הפרסומת, החלטה שנבעה מהקונוטציה המינית ה"גסה" וה"וולגרית" הקשורה בביטוי. בית-המשפט (מפי השופטת דורנר) קבע, כי הגנת חופש הביטוי פרושה גם על ה"ביטוי המסחרי", וכי במסגרת האיזונים הנדרשים לא די בחשש כלשהו לפגיעה כלשהי ברגשות הציבור כדי לפסול ביטוי כאמור.

 

המשך...

הטרדה מינית במקום העבודה

החוק מחייב את המעביד לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור.

בין היתר נקבע בחוק, שהמעביד חייב:

(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

המשך...

התכנים באתר זה מורכבים ממידע משפטי כללי ומעמדות אישיות ואינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל עניין מומלץ להוועץ בעורך-דין בעל מומחיות בתחום.
זכויות היוצרים בפרט והקניין הרוחני בכלל באתר, לרבות בתכניו, שייכים לעו"ד גלית עופר.