אתם נמצאים כאן:   עמוד הביתלשון הרע וחשיפת פרטי גולשים באינטרנט

לשון הרע וחשיפת פרטי גולשים באינטרנט

חלק א' של הרשימה - כאן

 

במהלך השנים שלאחר פס"ד בורוכוב נ' פורן, ישבו שופטי ישראל על המדוכה פעם אחר פעם והוציאו תחת ידיהם פסיקות סותרות ומבלבלות, חלקן משעשעות, מיעוטן על גבול המביכות בשל חוסר-ההבנה המשתמע במדיום האינטרנטי. כמעט ניתן לומר, שההחלטה אם לחשוף פרטי גולש או איך בכלל להתייחס ללשון-הרע באינטרנט, נבעה בעיקר מגילו ומרמת מעורבותו של היושב-בדין בנבכי הרשת. אבל זו הרי אמירה נכונה לכל החלטה שיפוטית באשר היא.

 

בתי המשפט נדרשו לסוגיות אחריות ספקי התוכן (מנהלי פורומים) ללשון-הרע שפורסמה באתריהם, ולאחריות ספקי הגישה הטכנית, כאשר הם אלה שיכולים לחשוף את זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים. אחריהן עלו שאלות מסדר שני, אם גם קשות יותר, הנוגעות לקביעת "אחריות" הגולש האנונימי בלי שהוא יהיה צד להליך. לבסוף נסב הדיון על רמת הפגיעה הנדרשת מטקסט אינטרנטי, שדי בה כדי לגבור על הזכות לפרטיות ולחופש הביטוי של גולש אנונימי.

 

התגבשו שלוש גישות מרכזיות לסוגיית חשיפת פרטי גולש בשל לשון-הרע:

הגישה המקלה, אותה ייצגה כב' השופטת ד"ר פלפל (מחוזי ת"א) – לפיה יש לחשוף פרטים בכל עת בה קיים "חשש של ממש לקיומה של עוולה", כלומר בכל עת בו קיימת עילת תביעה לכאורה (ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ);

גישת הביניים של כב' השופט עמית (מחוזי חיפה) – "חשש של ממש לקיומה של עוולה" בצירוף "יסוד נוסף", כגון: תום-לב של מגיש התביעה; מהות הביטוי ומקומו בהיררכיה של חופש הביטוי וכיו"ב (בר"ע (מחוזי חי') 850/06 מור נ' ידיעות אינטרנט).

הגישה המחמירה, של השופטת ד"ר אגמון-גונן (שלום ירושלים ומחוזי ת"א) – לפיה חשיפה שכזו מוצדקת אך ורק בהתקיים חשש לעבירה פלילית של לשון-הרע, בניגוד לעוולה אזרחית גרידא (בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ; ה"פ (מחוזי ת"א) 541/07 סבו נ' ידיעות אינטרנט).

 

בינתיים הפנימה הרשות המחוקקת שעליה להתערב, וכצעד ראשון כפי שמקובל בישראל – הוקמה ועדה.

הוועדה לבדיקת הבעיות המשפטיות הכרוכות במסחר אלקטרוני מונתה ע"י שר המשפטים דאז יוסי ביילין ב- 2001. ב- 2004 פרסמה הוועדה שורת מסקנות והמלצות לשינויי חקיקה בכל הקשור ללשון הרע ולפגיעה בפרטיות באינטרנט, ועל אלה הסתמכה הכנסת בניסיון לחוקק את "חוק הטוקבקים".

 

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, שהגיש משרד המשפטים בשנת 2008, קבעה, בסעיף 13, מצד אחד – חובת סודיות של ספק שירותי אינטרנט כלפי הגולש "מפיץ המידע", ומצד שני אפשרה לבית-המשפט לקבוע בצו חובת גילוי פרטים, במקרה שהוכח כי "קיים חשש של ממש שתוכן המידע (...) מהווה עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניינית שלו".

 

כלומר, הכנסת נטתה לגישה המקלה בפסיקה (או למעשה, השופטת ד"ר פלפל הלכה בעקבות מתווה הצעת החוק), זו הגורסת כי עוולה היא עוולה, בין אם נעשתה ברשת האינטרנט ובין אם בעולם ה"ממשי".

 

אלא שהצעת החוק נמשכה משולחן הדיונים בעודה באיבה. הצעת החוק נועדה להסדיר שורה ארוכה של עניינים הנובעים מההקשר הטכנולוגי והאינטרנטי, וייתכן שחולשתה בהיקפיה הגדולים; מכל מקום, נכון להיום – יולי 2010 – אין בנמצא דבר חקיקה העוסק ספציפית בפגיעה נזיקית (פרטיות, לשון הרע, עוולות מסחריות) או קניינית (זכויות יוצרים) באינטרנט.

 

במצב משפטי זה של חסר, ולאחר שנים רבות של פסיקות סותרות ושונות, הכריע בית-המשפט העליון במרץ 2010 בפסק-דין תקדימי, רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] בע"מ, כדלקמן:

אין כל טכניקה בדין הקיים המאפשרת לחייב ספק אינטרנט בחשיפת מגיב אנונימי שביצע עוולת לשון הרע. הסוגיה מורכבת ורבת שיקולים. עד שלא תוסדר בחקיקה, בית המשפט לא יתן ידו ודעתו לכך.

 

הזכויות לשם טוב (ולקנין רוחני, לפרטיות ועוד כהנה) - נסוגות מפני קדושת האנונימיות וחופש הביטוי ברשת. במילים אחרות – אין הגנה על שם טוב מפגיעה אנונימית באינטרנט.

 

ניתוח פסק-הדין מביא למסקנה, כי לא שקלול הזכויות הוא שהביא לפסיקה (תמוהה) זו, אלא דווקא העדר המנגנון הטכני שיאפשר לבית-המשפט לשקול אלה מול אלה. המבחנים שהציעו שופטי המחוזי עד אותה עת נדחו, כי בית-המשפט העליון התקשה להחליט על דרך חקיקה שיפוטית מהי הנוסחה הראויה, והעדיף להשאיר את הדברים היכן שהם נופלים, עד שהמחוקק יכריע אחרת.

 

עיקרה של הפסיקה הנוכחית הוא, אם כן, לא להכריע.

 

ואם מישהו חשב שניתן לסייג ולאבחן פסיקה זו מסוגיות שבדיני הקניין הרוחני – הגיע פסק-הדין המשלים של בית-המשפט העליון ב- ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' ברוקרטוב בע"מ (יולי 2010), והבהיר כי בית-המשפט נחוש בהחלטתו שלא להחליט. ערעור זה עסק בהחלטת השופטת ד"ר פלפל, לפיה על גוגל לחשוף כתובת IP של גולש אנונימי שלכאורה ביצע עוולה של הפרת סימן מסחר כלפי מבקשי הפרטים. בית-המשפט העליון הדגיש, בהסתמך על הלכת רמי מור הנ"ל, כי על אף שזכויות מסוג הקניין הרוחני הן לכאורה "חזקות" יותר מזכויות לשם טוב, מאחר שהאינטרס לחופש הביטוי נעדר מהן לרוב – בכל זאת, הטכניקה השיפוטית להתיר את החשיפה היא לאקונה בחוק ואל לו לשופט להמציא אותה.

 

**לדעה אישית בעניין חשיפת פרטי גולש, אנונימיות ופס"ד רמי מור – ראו בבלוג, כאן.**

 

קניין רוחני ותחרות בלתי הוגנת באינטרנט

רבות דובר על הבעייתיות המשפטית הכרוכה ביישום דיני המסחר בכלל, ודיני הקניין הרוחני בפרט, בעידן טכנולוגי חדש. רשת האינטרנט מציבה בפני בית-המשפט שאלות סבוכות שכאלה, חדשות לבקרים.

ככלל, דיני הקניין הרוחני מגנים על זכויות הבעלים בסימני מסחר, פטנטים, מדגמים, זכויות יוצרים וכן בסודות מסחריים ומוניטין. לרשות התובעים הפוטנציאליים עומדת שורת חוקים והלכות פסוקות, המיועדות להגן על מי שנפגעו זכויותיהם הנ"ל.

המשך...

זכויות יוצרים וחופש הביטוי

בינואר 1994 קבע בג"צ, כי הסלוגן "לך תצטיין" ששימש את "קידום" בפרסומת לקורסי הכנה לפסיכומטרי, ראוי לשידור. בכך הפך את החלטת מנהל הרדיו לפסול את הפרסומת, החלטה שנבעה מהקונוטציה המינית ה"גסה" וה"וולגרית" הקשורה בביטוי. בית-המשפט (מפי השופטת דורנר) קבע, כי הגנת חופש הביטוי פרושה גם על ה"ביטוי המסחרי", וכי במסגרת האיזונים הנדרשים לא די בחשש כלשהו לפגיעה כלשהי ברגשות הציבור כדי לפסול ביטוי כאמור.

 

המשך...

הטרדה מינית במקום העבודה

החוק מחייב את המעביד לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור.

בין היתר נקבע בחוק, שהמעביד חייב:

(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

המשך...

התכנים באתר זה מורכבים ממידע משפטי כללי ומעמדות אישיות ואינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל עניין מומלץ להוועץ בעורך-דין בעל מומחיות בתחום.
זכויות היוצרים בפרט והקניין הרוחני בכלל באתר, לרבות בתכניו, שייכים לעו"ד גלית עופר.