אתם נמצאים כאן:   עמוד הביתארבעה בנובמבר 1995

העצרת השנתית בכיכר היתה כל מה שניתן לצפות מאופוזיציה חלושה, עלובה ומתרפסת של דמוקרטיה במשבר. דומה שנואמיה התחרו בעצמם, מי ילקק טוב יותר לקונצנזוס הלאומי. שנים שאני מסרבת להתייצב בעצרות זכרון, מעדיפה הפגנות מחאה, עפ"י המדד "אם אתה לא מצולם לרשימה השחורה של השב"כ, אתה לא קיים". אבל נאלצתי לפלס דרך הביתה - מערבה מרחוב מודיליאני - בדיוק בנאום של פרופ' רות-מדינה-יהודית-גביזון. שלטי בחירות 92' "ישראל מחכה לרבין" מעולם לא נראו הולמים יותר: בואו נחיה מחדש את העבר, כי העתיד לא משהו.

 

רצח פוליטי של ראש ממשלה יכול להיות גם שלב מצער-אך-הכרחי, שדמוקרטיה סוערת וצעירה חייבת לעבור; ולו בשביל לנסח את קו ההפרדה החזק ביותר בין ביטוי מותר ומוגן המקיים את הדמוקרטיה, לבין מעשה עבירה החותר תחת אושיות הדמוקרטיה. הכול מתחיל – ונגמר – בחופש הביטוי.

 "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה".

(שאלה: לא הצטערת על כך שיהודי נרצח?)

"מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל. חיסול אוייב זה דבר חיובי".

התכנים באתר זה מורכבים ממידע משפטי כללי ומעמדות אישיות ואינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל עניין מומלץ להוועץ בעורך-דין בעל מומחיות בתחום.
זכויות היוצרים בפרט והקניין הרוחני בכלל באתר, לרבות בתכניו, שייכים לעו"ד גלית עופר.