"כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה".

(שאלה: לא הצטערת על כך שיהודי נרצח?)

"מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל. חיסול אוייב זה דבר חיובי".

דוד אקסלרוד, פעיל ימין קיצוני, 5.11.1995, ראיון לרדיו.

 - - -

 

"אחת החירויות ההכרחיות בדמוקרטיה הליברלית היא החירות לבטא, באופן הנלהב ביותר, ביטוי חמור ביותר של אי-הסכמה." (Brandenburg v. Ohio)

ב- 1969 התכנסה אסיפת קו-קלוקס-קלאן בפאתי פרבר אמריקאי שלֵו. חבריה החמושים הצטלמו כשהם עוטים מסיכות, שורפים צלבים ונואמים בגנות יהודים ושחורים. בהתבסס על צילומי הנאומים, הורשע אחד המנהיגים בעבירת "התאספות לא חוקית המעודדת אלימות נגד הפרט". בית-המשפט העליון של ארה"ב קיבל את ערעורו של המורשע, תוך שקבע: כשמדובר בביטויי-שנאה, גזענות והסתה, יוגבל חופש הביטוי אך ורק בהתקיים שני תנאים: 1. קריאה לפעולה בלתי חוקית באופן מיידי (imminent lawless action), ו- 2. סבירות (likely to) שהפעולה תתרחש בפועל.

 

הלכת ברנדנבורג שרדה מבחנים לא קלים, ומתקיימת במשפט האמריקאי עד עצם היום הזה.

 

חוכמה קטנה. לאמריקאים יש את התיקון הראשון לחוקה. כמו כל התיקונים הוא נפתח במלים מעוררות-הקנאה: "Congress shall make no law" וממשיך בהבטחת חופש הביטוי, העיתונות, הפרקטיקה הדתית וההפגנה נגד השלטון.

 

אבל כאן לא אמריקה. לנו אין חוקה, אין אמירות יפות על אמירות מכוערות. לפעמים, עם קצת מזל, יש שופט שיתחב אצבע בסכר. לפעמים אין מזל.

 

כל אחד זוכר בדיוק איפה הוא היה ביום שבו ירו בראש הממשלה. כותבת שורות אלה, לשעבר ילדת פרחים ומרצ בת 23, תצטמרר שוב בשעה היעודה לזכר הדקות הנוראות ההן, קצת אחרי התרוממות-הרוח בכיכר מלכי-ישראל, קצת לפני הלילות מוארי-הנרות בכיכר רבין, יום לפני העלייה לרגל לירושלים לחלוף על-פני הארון, יומיים לפני ההספד של נועה בן-ארצי. היא גם תזכור בדיוק את הזעם וחוסר האונים, את התחושה שהיה צריך להרוג את כולם כשעוד היו קטנים, תחושה שהתחלפה במהרה בבהלה אמיתית, איך זה קורה להם, לנו, לי.

 

4.11.95 סימן קו פרשת-מים בישראל. דבר אחריו לא דמה לימים לפניו. הרֵעות, נשאנוך בלי מלים. לעולם לא נוכל לחזות במירי אלוני עם האקורדיון במדרחוב נחלת-בנימין בלי להזכר ברבין מזייף את "שיר לשלום". לעולם לא נוכל לצפות בנשיא ההולך ומצעיר משנה לשנה ולשכוח לו את ההפסד המחפיר של 1996, זה שבעקבותיו התקבעה הבדיחה העצובה "אפילו בבחירות לוועד-הבית הוא יגיע שני". אסוציאציות ותמונות – גן-הילדים של גאולה עמיר, הצמה של מרגלית הר-שפי, המצלמה של רוני קמפנר, טקס הוודו של אבישי "שמפניה" רביב, ביבי על המרפסת בכיכר-ציון - נצרבו בתודעה לנצח.

 

באווירת האימה וההכאה-על-חטא נוסח "איך נרדמנו בשמירה", קרתה גם תקלה דמוקרטית חמורה. בעלי התפקידים המופקדים על שמירת החוק והסדר שכחו, שרבין נרצח ע"י אדם חמוש באקדח, ולא ע"י נאומים, מתלהמים ומטרידים ככל שיהיו. בכל המהומה הם שכחו, שמילים לא הורגות.

 

בשנים 1996-1998 טרחו אנשי פרקליטות המדינה והמשטרה בהגשה סיטונאית של כתבי אישום בעבירה נידחת ונשכחת מתקופת המנדט הבריטי, הקבועה בסעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור:

 

"המפרסם, בכתב או בעל-פה, דברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או לאיומים במעשי אלימות כאלה (...) ייאשם בעבירה".

 

הא – ותו לא. לא מידתיות, לא הסתברות, לא ודאות קרובה לסכנה, לא כלום. נגעת – נסעת. דיברת – הורשעת.

 

"סעיף הטרור" הפך בשנות המקארתיזם המדוברות, כעניין שבמדיניות, לכלי המרכזי למאבק בפעילי ימין, שרוב חטאם היה בטפשותם. אווירה ציבורית של אפס סובלנות ודחיקת הרשויות לתקן את המעוות, אם גם באיחור טראגי, הובילו למצבי אבסורד: כל כתב שדחף מיקרופון לפרצופו של תמהוני מההתנחלות מצפה-חרולים בואכה-מבוא-טרשים-עלי-קוממיות, העמיד בסכנת כליאה את זה האחרון.

 

לאקסלרוד (חכם גדול הוא ממילא לא היה) לא היה מזל, וגרוע מכך – העיתוי שלו היה ממש עלוב. מספר חודשים אחרי ראיון ה"כל כלב ביג'י יומו", הוא הורשע בעבירה על "סעיף הטרור".

 

מזל קטן אחד בכל זאת היה לו, אבל תיכף נגיע לשם.

 

ב- 1996 קבע בית-המשפט העליון בפס"ד עידו אלבה, כי האיסור הקבוע בסעיף 4(א) אינו מחייב פוטנציאל הסתברותי לסיכון. אין צורך בתוצאה אלימה של הפרסום. עוד נקבע, כי האיסור הנקוב בסעיף נגזר מאופי הפעילות האלימה אליה "מייחלים", ולא מייחוסה לארגון טרוריסטי.

 

הלכת אלבה משלה בכיפה שנים מספר; במקום להלחם בדברי הסתה, הבל ובלע, במלים-שכנגד, פעלו השלטונות להרשעה סדרתית של פעילי ימין – בשיטת המיקרופון, המקל והגזר.

 

המזל של אקסלרוד התגלם בדמותו של אחד, ג'בארין, עיתונאי מאום-אל-פחם, שפרסם מאמר ב- 1991,  תחילת האינתיפאדה, כדלקמן:

 

"לא אכחיש, ידידי, שכל אימת שצעקתי 'הידד, הידד' והשלכתי בקבוק תבערה, אני מרגיש, שאני עוטה הוד ותפארת, אני מרגיש שמצאתי את זהותי ושאני לוקח חלק בהגנה על הזהות הזאת ושאני אדם ראוי לחיות חיים מכובדים. תחושה זאת מעוררת בתוכי רגשות יפים"

 

ג'בארין הועמד לדין על "סעיף הטרור", הורשע בשלום, ערער למחוזי והפסיד, ערער לעליון והפסיד, ולבסוף הגיע עניינו לדיון נוסף בהרכב מורחב של העליון.

 

בדיון הנוסף בשנת 2000 הושב כבודו של חופש הביטוי למקומו הטבעי. בית-המשפט העליון הפך את הלכת אלבה, פירש מחדש את סעיף 4(א) וקבע, כי מפאת מיקומו בפקודה, לא ניתן לייחס אותו לכל דיבור ולכל אדם, אלא יש להוכיח קשר ישיר לארגון טרור. ג'בארין זוכה.

 

חודשים אחדים לאחר מכן הגיש אקסלרוד בקשה למשפט חוזר. לטענתו, משנהפכה ההלכה בעניין "סעיף הטרור", אף הוא זכאי לזיכוי.

 

אקלסרוד קיבל משפט חוזר, ואכן זוכה. ללמדכם, שהמזל הגדול של המתנחל מקליפת-ביאושי-תפוח יכול להתגלם בעקשנותו הבלתי מתפשרת של עיתונאי ערבי מאום-אל-פחם – כמובן, בחיזוק עו"ד מעולה מהאגודה לזכויות האזרח.

 

 

אבל הלקח הפחות-אנקדוטלי טמון בהצהרת הכוונות של השופט אור בהלכת ג'בארין: "ההגנה על זכותו של העותר לשאת את דבריו איננה הגנה על דברי הבלע שלו, אלא היא הגנה על זכותו של בעל הדעה האחרת לשאת את דברו שלו. ההגנה על זכותו של העותר היא הגנה על זכותי שלי לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך לבי, ולזעוק את זעקת האמת שלי."

 

 

ועם דיבור כזה, בטח אחרי שגם לנו היה רצח פוליטי, אולי אנחנו לא כל כך רחוקים מאמריקה כמו שניתן לסבור ממבט ראשון.

 

* כותבת שורות אלה אמרה לא פעם ותשוב ותאמר עד תדבק לשונה לחיכה מלים חריפות בגנות שלטון זה או אחר. לפרקים תתמוך בסרבנות מצפון. לפיכך, לעולם תגן על חירות הדיבור המוקצן של ה"שול הסהרורי" האחר, ה"טועה". אין האמת נגלית אלא בעימות עם השקר. אין זכות קיום לשלטון רוב ללא דעת מיעוט.

 

 

**פורסם לראשונה ב- 4.11.2009 בבלוג דעת מיעוט/ lexis **