הוויכוח סביב האאוטינג הכפוי בקהילה ההומו-לסבית מסרב לגווע. רק לפני כחודש עשה זאת גל אוחובסקי (שוב), אחרי הופעה בעצרת לזכר הרצח בבר-נוער. בשנה החולפת, בעקבות חשיפתם (בנסיבות דומות) של "זמר מפורסם" ו"זמרת מפורסמת", יצאו יהודה פוליקר ויהודית רביץ מהארון. עצמאית. יש להניח שקיים "קשר כלשהו" בין החשיפה לבין היציאה.


"אאוטינג" הוא מונח מדוייק, וכרגיל חסרה לו מקבילה עברית ראויה: לשלוף בכוח ובאופן אקטיבי את החבוי בארון. המונח רלוונטי לא רק בקהילה הלהט"בית אלא בכל הקשר של אנונימיות, ובעיקר ברשת האינטרנט, בה גולשים רבים חוסים תחת מעטה פיקטיבי המאפשר להם לשלוח מסרים נועזים, חשופים או כנים יותר, או מצד שני, פוגעניים יותר.


דומה שאין מחלוקת, כי אאוטינג כפוי הוא פעילות אלימה, הפוגעת בלב ליבו של המרחב האוטונומי של הפרט – זכותו לפרטיות. רק לאחרונה, במסגרת פסיקת בית-המשפט העליון כנגד חשיפת גולשים אנונימיים ברשת, זכינו לאמרות חוצבות בשבחי האנונימיות, כמעט עד להעלאתה לדרגת זכות; עד כדי כך, שבית-המשפט סירב לצוות על ספק אינטרנט לחשוף פרטים של גולש אנונימי, אף כאשר הנ"ל השתמש במסך האנונימיות כדי לבצע (לכאורה) עוולת לשון-הרע.


אבל גם ללא עליית מדרגה זו, הזכות לפרטיות הינה זכות יסוד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, בסעיף 7: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו"; חוק הגנת הפרטיות מפרט את העוולות, העבירות והסעדים למי שנפגעה פרטיותו; חוק איסור לשון הרע מוסיף וקובע מהם העניינים שגילויים אסור, אף אם אמת הם, ושולל את הגנת "אמת הפרסום" בהעדר עניין ציבורי ("עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית" – פס"ד אפל נ' חסון).


בעניין האאוטינג לידוענים שהם הומואים או לסביות - לכאורה, הכול ברור, מובן וידוע. מי שמפרסם ברבים פרטים על נטייתו המינית של האחר, עובר במובהק על הוראות חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע. חרף זאת אנו חוזים בפעילי אאוטינג ההופכים את פועלם לאידיאולוגיה, ואף זוכים לתמיכה נלהבת מפובליציסטים, לרבות משפטנים, לרבות אנשי אקדמיה נכבדים.


אני סבורה שהוויכוח אינו נוגע רק לקהילה הלהט"בית ואינו איזוטרי כלל ועיקר. הוא חורג מגבולות הפרטים העוסקים בו ומעלה שאלות עקרוניות לדיון. דעתי היא, שמדובר באקט אסור ופוגעני, לא רק במישור המשפטי אלא גם במישור הערכי.


1. לא כל אחד הוא רוזה פארקס:

גם מצדדי האאוטינג הכפוי מדברים עליו כעל צעד שיש לנקוט במצבי קיצון בלבד. לגישתם, אנו מצויים חברתית בנקודה שכזו, בשל מצבה העגום של הקהילה הלהט"בית כולה, וההומופוביה הפושה בחברה. הטיעון הוא, שככל שייצאו יותר מפורסמים מהארון, ובהיות אלה מודלים לחיקוי, כך תגבר הסובלנות החברתית והנורמליזציה של הנטיה החד-מינית ביחס הציבורי.


אלא שטיעון זה אינו יכול להצדיק רתימה של אנשים פרטיים בעל כורחם למאבק. קהילה מורכבת מפרטים; קהילה שהיא מיעוט מורכבת מפרטים שהם בעלי זכויות פרט בנוסף על כך שהם בעלי זכויות תרבותיות קהילתיות. קהילה שהיא מיעוט נרדף, לפחות בעיני עצמה – וזו הרי ההצדקה לכל הבלגן – ראוי שתפעל להגן על פרטיה ולא תהפוך אותם לנרדפים יותר, רק בשל הערך המוסף (המפוקפק) שהדבר יניב לכלל הקהילה. שוו בנפשכם שמישהו היה מצמיד אקדח לרקתה של רוזה פארקס ומכריח אותה להשאר על יושבה באותו אוטובוס במונטגומרי אלבאמה; לעולם לא היינו זוכים לנאום ה"יש לי חלום" של לותר קינג.


ובמישור המעשי,  אאוטינג למפורסמים חבויים הוא תרתי דסתרי. אם כבר מדובר במודלים לחיקוי, מה הטעם במודל שמצא עצמו חשוף בעל כורחו, שמרגיש רדוף גם מבית, ששומר טינה לחושפיו?


2. אאוטינג כענישה:

הטיעון המצדד מוסיף ואומר, כי האאוטינג הוא תגובת-נגד קהילתית לגיטימית להתעלמות או לפגיעה קהילתית. לא בכדי עלו מקרי האאוטינג לכותרות בעקבות הרצח בבר-נוער ועצרות התמיכה אליהן הגיעו או לא הגיעו אמנים אלה או אחרים. איך אמר גל אוחובסקי בלינק כאן למעלה: "אני מרגיש מושפל".


מצדדי האאוטינג מצביעים על זכויות נגדיות, הגוברות על הזכות לפרטיות של הידוענים המבויישים. אין מדובר רק בחופש הביטוי של המוציאים-בכוח-עצמם, שהרי חופש זה אינו מתיר, לבדו, להסיג את גבולה של פרטיות האחר או של זכותו לשם-טוב, באופן המפר את חוק איסור לשון-הרע או חוק הגנת הפרטיות; חוקים אלה ממילא מגלמים את האיזון בין חופש הביטוי לזכויות הפרטיות והשם הטוב. הם פונים, לפיכך, לזכויות הקהילתניות, או לטיעון של הפרת חוזה חברתי.


ניסח זאת יפה אביעד קיסוס: "אמנים שלא יוצאים מהארון, מעבירים את המסר המסוכן ביותר – זהו משהו שראוי להסתרה. הם כאמנים מפרים את חלקם בעיסקה הזאת שנקראת פרסום, ואין כל סיבה שאנחנו נמלא את חלקינו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון, אנחנו הצרכנים, לא אנחנו ההומואים (...))" ("לאוורר את הארון" - וואלה! ברנז'ה, 10.08.2009).


אילו היה מדובר בחשיפה של חבר-כנסת הומופוב כהומו, ייתכן שגישה זו היתה מוצדקת. אם אתה נוקט בפעולות פוגעניות כנגד הומואים, מתבטא נגדם בגזענות או פועל לאפלייתם, בעוד שבחדרי חדרים אתה עצמך הומוסקסואל, הרי האאוטינג יכול להיות רלוונטי לדיון הציבורי המתעורר.


אלא שכאן, הפגיעה היחידה שניתן לייחס לאותם אמנים היה בעצם השארותם חבויים, בסירובם להופיע בעצרת תמיכה מחשש שתתגלה נטייתם. להגיד שכל הומו מפורסם בארון הוא הומופוב זו אמירה גורפת וקשה, ואני מניחה שמעטים מהאאוטינגיסטים ינקטו בה. אפילו המושפלים שבהם. להגיד שידוען מעצם היותו כזה נושא באחריות קולקטיבית ומוותר מראש על צנעת הפרט שלו היא אמירה בומרנגית, סביר שגם אוחובסקי לא ירחיק נדוד אליה. מה שמשאיר אותנו בעיקר עם נימוק הסנקציה העונשית: לא רצית להחשף, לא רצית לתת כתף למאבק – נעשה זאת במקומך. השפלת – תושפל.


עם כל הכבוד לתחושות ההשפלה של מפורסם מוחצן כזה או אחר, קשה לראות בהן הצדקה לפגיעה מסוג כה חריף. יש בה גם מידה רבה של אגואיסטיות ילדותית, שמפחיתה בהכרח מערכם של אמונות, חששות ופחדים של האחר שאינו מוחצן, או אינו שלם עם עצמו, כמו רעהו.


3. "על פי מקורות זרים"

אף מצדדי האאוטינג יפטירו, בד"כ בשפה רפה, שאאוטינג כפוי מפורש ובוטה הינו פגיעה גסה מדי, ויתמכו בזכותם "לרמוז", להפריח שמועות וכיו"ב, כחלק מהמאבק הציבורי. לתיקוף עמדתם יגייסו את חופש הביטוי, הצורך בהוצאת האמת לאור באמצעים "ערמומיים" וההתנחמות בעובדה שרק מי שיחפור ויחקור ויסיק מסקנות, יידע.


נדמה לי שאין צורך להרחיב בנקודה זו ובכשליה הלוגיים. אבל רק למען הסר ספק.


חרושת שמועות אינה יכולה להוות רשת הגנה, נהפוך הוא: לכל היותר היא מסייעת להסתתר מאחורי היתממות צדקנית, אותה הסתתרות שהפוגעים יוצאים נגדה. אם היא טובה, הרי שהיא מגלה במדוייק מיהו האמן המפורסם (דימוי "נגן הבוזוקי" של איתן פוקס הוא דוגמה טובה לכך), אם היא לא מספקת, היא תיצור באז שלילי שיפגע ברבים אבל לא ישיג כל מטרה של גילוי האמת.


במישור החוקי, לשון הרע המשתמעת מפרסום, או מנסיבות חיצוניות, או קצת מזה וקצת מזה, אינה עוולה פחותה מזו המפורשת. זהו כלל ה"אינואנדו" בסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע. לכל היותר יכולה להיות לכך רלוונטיות כשבודקים את הנזק, את היקף הציבור שכלפיו נעשתה הפגיעה.


מעל הכול, טיעון זה מביס את עצמו. אם חופש הביטוי מגן על זכותם של האאוטינגיסטים לחשוף את האמת על מאן-דהו, כיצד באותה נשימה יכולים אלה לטעון שרק רמזו, ושהפרשנות או ההבנה היא על אחריות השומע בלבד?


4. נטיה מינית כזהות, ולא כזכות

טיעון מושך ומעניין הוא זה שמעלים פרופ' אייל גרוס וד"ר מיכאל בירנהק - הראשון להצדקת האאוטינג והשני (כנראה) כנגדו. הוא מבקש להרחיק את הדיון משיח של זכויות ולעבור למישור הערכי של זהויות. גרוס מציין, ובצדק, שהעיסוק בנטייה החד-מינית של מאן-דהו ממילא מהווה שיפוט ערכי כנגדו. הדיבור ה"אאוטינגי" מראש מניח שיש במה להתבייש ובכך מחזק את ההומופוביה. אם נתייחס לנטייתו המינית של אדם כאל חלק מזהותו, וכך אנו עושים ביחס להטרוסקסואלים - אין כל סיבה לדון בזכותו לפרטיות כשמדווחים על חיי הזוגיות של X, יהא זה עם גבר או עם אשה. זה דיווח (רכילאי) הוגן ומקובל.


הטיעון מושך, כאמור, במבט ראשון. אלא שהוא רותם את הסוסים לפני העגלה. בעולם אוטופי הוא היה נכון, אבל אנחנו עדיין לא שם. אדגים את הבעייתיות בהשוואה פרובוקטיבית אך מתבקשת: קרבנות תקיפה מינית נתונות בד"כ לתחושות בושה ופחד מתגובות הסביבה לכשיתברר שהותקפו. למרות שבעולם אוטופי איש לא היה חושב לדון אותן לכף חובה – לא בגלל התנהגותן, לא בגלל נסיונן המיני, לא בגלל שלא התנגדו בפועל – ולמרות שהחוק גורס מפורשות שכל אלה אינן סוגיות של אשמה או אחריות, בכל זאת אנו מקבלים כמובן מאליו את הצורך שלהן להשאר אנונימיות, את החשש שלהן מחשיפה ואת מעטה החיסיון הכבד שמטיל המשפט על זהותן. תארו לעצמכם דרישה (של פמיניסטיות רדיקליות לצורך ההשוואה) לכך שנשים מפורסמות ייצאו בהצהרה על העובדה שנאנסו. ללא ספק, דיבור ציבורי יקדם את הפתיחות ואת העובדה שנשים אינן צריכות להתבייש, שקורבנות תקיפה אינן אשמות בה וכיו"ב. ייתכן שיציאה כזו מהארון תקדם גם את המטרה המבורכת של מודל ראוי להתמודדות אצל בני-נוער, או אף את סוגיית ההסכמה או העדרה אצל בנות-עשרה. ובכל זאת, קשה לי להעלות על הדעת שפמיניסטית זו או אחרת תבקש לרתום בכפייה ידוענית זו או אחרת למאבק (חשוב) זה.


תשובתו של בירנהק לטיעון, מעניינת כשלעצמה: אף אם מתייחסים לנטיה המינית כאל זהות, הרי ההחלטה אם להחצינה או לא היא חלקממעגל השליטה של אדם בהגדרתו העצמית ובזהותו. כך מחזיר בירנהק את הזכות לפרטיות בדלת האחורית. פרטיות הינה שליטה, ומשמעה בין היתר – לא רק שאני אגדיר את עצמי כרצוני, אלא גם אשלוט באופן שבו תוגדר זהותי ע"י האחר, בין אם האחר הוא המדינה ובין אם הוא הציבור בכלל.


5. הזכות הפנים-קהילתית שלא להתקהל

אם כבר עשיתי את ההשוואה לפמיניסטיות והכעסתי בוודאי על הדרך כמה קוראים, תנו לי להמשיך בכיוון. אני אוהבת ללכת על הקצה.


בכלל לא בטוח שראוי לקרוא ללהט"בים "קהילה". עניין ההגדרה העצמית עובד גם במישור הזה, הכולל יותר. האם מדובר במיעוט תרבותי? האם מדובר בתנועה אידאולוגית? כמה באמת משותף להומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים? כל מי שהיה מעורב בהכנות לאירוע קהילתי זה או אחר יידע לספר על הדרמות והמריבות שמאחורי הקלעים, שאופייניות מן הסתם לכל תנועה בעלת אג'נדה פוליטית חברתית (נסו לשים פמיניסטית רדיקלית, פמיניסטית ליברלית ופמיניסטית תרבותית בחדר אחד).


דומה שהדבר היחיד שמאחד את כולם הוא הרצון הפשוט לחיות כרצונם ללא הפרעות וללא רלוונטיות לנטייתם המינית. מה שמחזיר אותי לנקודת המוצא של הדיון. אדם יכול לסבור שהיותו בן, אח או אבא הם גורמים חשובים יותר בהגדרתו העצמית מאשר נטייתו המינית, ולפיכך לא ימצא לנכון להחצין אותה. אדם יכול לסבור שפרטיותו מצדיקה אי-השתתפות מכל סוג שהוא באלמנטים קהילתיים שאינם לטעמו האישי או שאינם משרתים את האג'נדה שלו. האם כל אשה חייבת להיות פמיניסטית? אולי. האם כל אשה חייבת לקחת חלק באג'נדה הפמיניסטית? ממש לא. יותר מכך. אדם יכול לרצות בכל כוחו לתפקד כאדם פרטי, גם אם אתרע מזלו והוא אמן מפורסם, וגם אם בן-זוגו הוא בן-מינו. מפורסמים הטרוסקסואליים רבים עושים הכול כדי להסתיר מהציבור את ענייניהם הזוגיים.


מעל הכול, הזכות לחיים פשוטים ללא קשר לנטייה מינית היא גם הזכות לחשוב אחרת ממנהיגי ה"קהילה" (ונניח שמישהו הסמיך את האאוטינגיסטים למשרה בכירה זו).


ללא ספק, הדרך לחיים פשוטים וטובים יותר של כל הלהט"בים, תעבור במספר רב של נקודות כואבות, של יציאה משברית מהארון. היוצאים מרצונם סוללים דרך לכל היתר, אבל גם בכך אין כל חדש, כך נבנות מהפכות מאז ומעולם. השאלה היא, עד כמה ראוי להקריב לעולה את פליטי האאוטינג הכפוי, ועד כמה באמת מוצדק לשכנע אותם בכח שאנחנו (מי שלא יהיו ה"אנחנו" הערטילאי הנ"ל) יודעים יותר טוב מה טוב בשבילם.