אחיותיי ישובות על הספסל מחוץ לבניין השגרירות ברחוב סוטין. גם אבא שם, גאה וחגיגי, שופע כהרגלו אינפורמציה חשובה וחשובה-פחות בערבוביה חיננית, מדברר את האומה הפולנית, משתף ממתינים יגעים אחרים בתולדות חייו. כשאני נכנסת, אחרונה, בשערי המקלט המדיני - כולם כבר שם. אני שולפת את הנייד לצרכי תיעוד חגיגי, איריס מייד מליטה פניה וגוערת: "לא עכשיו, זה מביא מזל רע". את (אינספור) האמונות הטפלות ירשנו בוודאי מהצד ההונגרי של הגנאולוגיה.

 

"תזכירי לי למה בעצם אנחנו עושות את זה?" מיכל שואלת. היא כבר פספסה פגישה חשובה ומודיעה בתוקף שלכאן היא לא חוזרת. "למען עתיד ילדינו" אני עונה לה בהיסוס, "לנו זה כבר אבוד – אבל הם יוכלו ללמוד בחינם באירופה". איריס מציינת שהיא בעצם פיללה לדרכון ניו זילנדי, אני קוטעת אותה בפאתוס: "אז למען אבא, אתן יודעות כמה זה חשוב לו."

 

הדקות מתארכות. אל המבנה נכנסים הקרואים, אחד אחד, עפ"י תור שנכתב ברישול על דף נייר. כשמגיע תורנו אנו צועדים כאיש אחד לעבר האור, איריס עוברת בסך, אלא שהסלקטורית הארית הקשוחה נועלת אחריה: "פויידינצ'ו" (=אחד אחד). "משפחה!" קורא אבא הנסער, ומוסיף בפולנית שוטפת שהוא חייב לעלות איתנו, לתרגם, אנחנו לא דוברות השפה. את הבלונדה זה לא מרשים; לבאנט או לא, סדר צריך שיהיה. האחות הקטנה נעלמת לבדה בנבכי הקומה השניה.

אבא מאבד מעוז רוחו. המסמכים (של איריס) נותרו אצלו, והוא מסרב בתוקף להעבירן אל מיכל ואליי. מייד נשלפת תכנית ב': הוא יהיה הבא בתור, יפגוש את איריס ויחכה לנו. אני תוהה ביני לביני אם זה הזמן לבדיחת רציפי רכבת ואודים עשנים ומחליטה להתאפק. ממילא רק איריס תדע להעריך אותה, והיא הלא מזמן כבר "שם" למעלה.

 

אבא נכנס שני, מיכל שלישית, ננטשתי על הספסל. הבניין המטופח טובל בירוק, על הגדר החיה תולות תמונות מפתות עם שמות מוכרים – קראקוב, ורשה, מאזורי.

לפני שש שנים, בטיול שורשים ואודים עשנים חרשנו את הארץ היפהפיה הזו, שקול דמי אחינו זועקים אלינו מאדמתה, במסע שרובו הומור שחור, "זיבייץ" (=בירה מקומית), ארוחות שחיתות ואיסוף שברי זיכרון. אבא ואחיו תכננו מסלולים למופת, מסודרים ומחושבים עד הפרט האחרון כיאה לעדה. ביקרנו במחוזות ילדותם. שמענו שוב ושוב את סיפורי סבא הקומוניסט המסור, שלא האמין לאנטישמיות עד שזו בעטה לו באף וגלגלה אותו מכל המדרגות; סבתא הפרגמטית, שללא מורא ומשוא פנים תיווכה עסקאות אופיום מפוקפקות מהחיילים הרוסים בגבול – לתושבי העיירה. דילרית קילרית, סבתא שלי. מצאנו את הקבר של סבתא-רבא בבית העלמין היהודי המפואר של לודג'. מצאנו את מחסן-העצים רדוף ה"דוכי" (=רוחות) שאבא היה כלכך חושש להגיע אליו, שנהג לעשות את כל הדרך החשוכה לחצר עם הגב צמוד לקיר ועל קצות האצבעות. אולי בכל זאת אמונות טפלות מגיעות מהצד הפולני של המשפחה.

 סבא סבתא אבא בן 5


מורשת משפחתית היא עניין מתעתע. הסיפורים של אבא ושל דוד שלום זורמים לנו ב- DNA כמו וודקה זוברובקה, מנחמים בנשמה כמו "קרטופלה וומונגורקך" של שבת בבוקר. כשעלו ארצה, החליפה סבתא הפרגמטית את עסקי האופיום במכירת מצלמות לייקה יקרות-מציאות שהבריחה מ"שם". סבא הקומוניסט התקשה להשתלב; לא הסכין עם העברית עד יומו האחרון. סבתא האריכה שלושה עשורים אחריו, דיברה עברית רצוצה אך עיקשת, לפחות עד הדמנסיה.

אף אחד מאיתנו, הנכדים, לא טרח מעולם להבין את השפה הזרה והמוזרה, שוברת השיניים, הגלותית, למעט מילים עסיסיות בודדות, כמו "קוחאנקה" (=מאהבת; שם גנרי לכל אישה יפה), "זובאץ' זובאץ'" (=סתכל, סתכל – לשימוש מול קוחאנקות), "פשסקרב חולירה" ודומותיהן.

 

אבא עיברת את שמו כשגוייס ונסע בשליחות חיל-הים להבריח (זה עובר בגנים) את ספינות שרבורג. גם הוא וגם אחיו דוברי עברית קולחת ועשירה, ואנחנו נהנות עד היום לשדל אותם להגיד "אירופה" בגלל ה- ר' הנעלמת. "איוווופה".

 אבא ושלום

 

 

על הספסל ברחוב סוטין נדמה לי שמיהרנו מדי לזרוק יסודות של שייכות לפח הזבל של ההיסטוריה, להתנער מכל קשר ל"שם". אין ישראליות מאתנו, עם קוצר הסבלנות וה"יהיה בסדר" והתושייה בשעת לחץ; אבל גם אין יהודיות-גלותיות מאתנו, עם הומור המשרפות, תאוות החיים וכושר ההישרדות כנגד כל הסיכויים.

 

חרדות קיום יהודיות מציפות אותי בין כל הירוקת: ואם קלטו השומרים את מיכל משליכה בדלי סיגריה בין השיחים? ואם יקבלו מידע מסווג על הווייתי הסוציאליסטית-חתרנית? ואם אירופה המאוחדת  תחליט לפתע להציב חסם-כניסה בדמות חשבון בנק מנופח, שאינו מאפיין מי מבני משפחתנו המורחבת? עד לפני שעה וחצי כל הסיפור נראה לי כטרחה איומה בצהרי קיץ אינדיאני בתל-אביב; אבל ברגע זה מסתכמות כל שאיפותיי בחיים בדרכון אדום עם אותיות מוזהבות.

 

חמש דקות לפני סגירת הדלתות ניתן הסרטיפיקט המיוחל לקומה השניה, ואני מתאחדת בהתרגשות עם שארי בשרי. שוב נחלצתי בעור שיניי מגורל אכזר. איריס הורסת את הרגע הרומנטי: "תראי איך הכול פה בול כמו בדירה של סבתא". היא צודקת. הגובלנים על הקירות, השטיחים העבים, ריפודי הספות סרי-הטעם. ורשה הקטנה בלב תל-אביב! מיכל גורסת שהשגריר הפולני חתיך בטירוף. גם לפקידות בדלפק לא חסר, קוחאנקות של ממש, ואבא מתמסר לדו-שיח עירני, מנומס ומפלרטט. פניו זורחות – מטרת הביקור הושגה. לא הנשים, אלא השימוש בשפה שוברת השיניים, שזורמת ממנו באותה טבעיות בה הוא שולף את כל ה"דוקומנטה" המסודרים כחיילים בשקיות מבהיקות. אפס תקלות. בחור מחונך מבית טוב, אבא שלי, ובנותיו נסיכות פורצלן מנומסות למשעי. הדילרית שבשמיים בוודאי גאה.

 

בטרם הספקנו להפנים את גודל המעמד, תם ולא נשלם. כל המסמכים הוגשו, אלא שקיים, מתברר, שלב נוסף, כפי שמסבירה לנו הפקידה (בעברית צחה! אבא נבוך מאחור) – קיבלנו "מספר זהות", כעת נלך לדרכנו ובעוד כשבועיים נידרש לשוב למתן טביעת אצבע. חודשיים מאוחר יותר יישלח הדרכון לכתובתנו.

 

אני טופפת במהירות על מדרגות השגרירות, שמחה כמו שלא הייתי מאז מדרגות הרבנות. כשאנו חולפות על פני הסלקטורית, מיכל נזכרת לקרוא לעברה את הברכה היחידה שאנחנו מכירות: "צו סליכאץ'!" (=מה נשמע). בחוץ, הן סופסוף "מסכימות לי" להתייצב לצילום חגיגי. בחוץ, אני קולטת: רגע, מה פתאום טביעות אצבע, לא אמרנו שאנחנו נגד מאגר ביומטרי??

אופס.

 

(שעתיים אח"כ מגיע האסאמאס הצפוי מאיריס – "דוקומנטה! דוקומנטה! זה ממש רשימת שינדלר").

 

ברית ורשה

המתייוונות החדשות על רקע תמונות מהמולדת