אתם נמצאים כאן:   עמוד הביתדעת מיעוט - הבלוגהאנונימיות כמפלטו של הנבל

האנונימיות כמפלטו של הנבל

פורסם ע"י Administrator /  יוני 11, 2010 / ב דעת מיעוט - הבלוג
"דבר מדאיב עד-מאוד הוא, כמובן, שכאן, בסופו של הסיפור, אפשר לדווח כה מעט על הרמוניה ולעורר תקווה כה מעטה להרמוניה. מובן מאליו, שצריכה להנתן הרשות לשאול: כיצד ומדוע, בעצם? הנה הלכה אשה צעירה, שמחה וטובת-לב, לנשף ריקודים תמים, ומקץ ארבעה ימים (...) היא נעשית לרוצחת – ביסודו של דבר, כשמעיינים בכך יפה-יפה – על סמך דיווחים של עתון."

(היינריך בל, הכבוד האבוד של קתרינה בלום, עמ' 136)

 

הרשימה הזו תהיה ארוכה ומפרכת אבל בחיי שאני נשכבת על הגדר בשבילכם.

לפני חודשיים* נפל דבר בישראל. ממש אותה עת היינו רובנו עסוקים בפעילות וירטואלית עניפה, אולי פוגענית, ופספסנו את הדבר הנופל והשלכותיו העצומות. בפסק דין תקדימי הכריע העליון:

אין כל טכניקה בדין הקיים המאפשרת לחייב ספק אינטרנט בחשיפת מגיב אנונימי שביצע עוולת לשון הרע. הסוגיה מורכבת ורבת שיקולים. עד שלא תוסדר בחקיקה, בית המשפט לא יתן ידו ודעתו לכך.

הזכויות לשם טוב (ולקנין רוחני, לפרטיות ועוד כהנה) - נסוגות מפני קדושת האנונימיות וחופש הביטוי ברשת. במילים אחרות – אין הגנה על שם טוב מפגיעה אנונימית באינטרנט.

פסק-הדין של דעת הרוב מוטעה, לטעמי, בכל כך הרבה מישורים, שקצרה היריעה מלפרטן; ומייד אפרט.

כתבתי פה* לא פעם מניפסטים נוקבים בזכות חופש הביטוי. טענתי שאין להגבילו מחמת שיקולים של פגיעה ברגשות הציבור, טעם רע, דברי בלע והסתה. סינגרתי בלהט על החופש לקשקש. הפעם תשמעו ממני מתי צריך וראוי לסתום פיות.

 

1. הזכות לשם טוב גוברת על חופש הביטוי.

לשון הרע נמשלה לחץ, שכיוון שנורה והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר (מדרש תהילים קכ); נמשלה לגחל רתמים, שעל אף שהוא כבה מבחוץ עדיין בוער מבפנים (בראשית רבה צח, יט); דומתה אף לאונס, שאונס פוצע תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ופגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעת בנפש ויכול שתביא לפציעת הגוף (השופט – והמשורר - חשין, פס"ד סנש נ' רשות השידור).

לכאורה אין מחלוקת. חופש הביטוי מעולם לא חל על ביטוי הפוגע בשם טוב, בפרטיות או בקניין רוחני.

ההצדקות לכך רבות:

במישור הפילוסופי, אמר ג'ון מיל, חירות האדם היא כגדר סביבו, וגבולותיה נקבעים בפגיעה ב(גדר) חירות הזולת.

במישור המשפטי, מאזן החוק בין הזכות לחירות, בכך שהוא קובע הגנה להבעת דעה בתום-לב; הגנה לפרסום אמת שיש בה עניין ציבורי וכו'.

במישור הפרקטי, די בשכל הישר כדי להבין כי ביטוי כמו "השופט בן זונה" יכול לשמש (בדוחק) ביטוי מוגן על הטריבונה מפי אוהדים עצבניים, אבל הינו לשון הרע אם אכן אמו של השופט זונה, ואין כל אינטרס ציבורי בגילוי אמת מביכה זו.

 

2. הזכות לשם טוב אינה תלוית מדיום.

פסק-הדין מאבחן את האינטרנט מכל אמצעי התקשורת האחרים. מדיום נגיש, חינמי, כיכר העיר של העת החדשה -  הרשת כהתגלמות הדמוקרטיה. וככזו, עליה להיות סובלניות יותר לכל סוגי הביטוי, גם הפוגעניים. מוסיף פסק-הדין וקובע, כי בניגוד לעיתון או לטלוויזיה, בשל הגודש הרב ממילא ביטויים שכאלה הם שלג דאשתקד כבר למחרת; וכי הנפגע יכול להגן על שמו באותה מיידיות ומידתיות.

לא יודעת עד כמה משוטטים שופטי העליון בבלוגוספירה. אני מניחה שמעט. זו עדיין לא סיבה לאנכרוניזם ההיסטרי ולהקלת הראש בכוחה של ההשמצה האינטרנטית. שופטים יקרים, לא בכדי פינקנו אתכם במתמחים עולי-ימים, השתמשו בהם כדי להתעדכן:

ראשית - הזירה התקשורתית עברה מזמן לאינטרנט. כווווולם גולשים ומברברים. פעם עטפו דגים בעיתונים, היום אפילו דגים לא קונים עיתון. אותה חשיפה המונית שהיא יתרון לדידם של השופטים, היא מקור-הרע בפרסום המשמיץ.

שנית – הפגיעה ברשת כואבת במיוחד, כי אינה נעלמת כמעט לעולם. "הודות" לפלאי המטמון הגוגליאני, אדם שהושמץ בטוקבק #231 באיזה פורום נידח של פנויים פנויות, יכול להיות סמוך ובטוח שגם עוד שנה, כשיכיר את אהבת חייו או יחפש עבודה, זו אף זה יוכלו מייד לגגל וללמוד שהנ"ל נוטל ויאגרה דרך קבע.

שלישית – אם מוסכם כי הזכות לשם טוב גוברת על חופש הביטוי, איך בכלל אפשר לטעון להיפוך היוצרות בגלל הנסיבה הטכנית של מיקום הפגיעה? במה שונה פגיעה בכיכר העיר הוירטואלית מפגיעה בכיכר העיר הממשית? האמנם יפגינו שופטינו אותה סובלנות דמוקרטית כלפי אדם שייעמד בלב האולם ויזעק כלפי מי מהם: אתה רמאי, מושחת ולוקח שוחד?

התשובה המתפתלת של כבוד השופטים נעוצה בקדושת האנונימיות.

 

3. (קדושת) האנונימיות אינה מצדיקה פגיעה בזכויות הזולת

מתוך פסה"ד:

האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו (...) טלו מיחיאל די-נור את הפסבדונים ק. צטניק (כינוי לאסיר במחנה ריכוז), ונטלתם מיצירתו חלק חשוב מן המסר. טלו מאמיל אז'אר את שם-העט רומן גארי, ומנעתם ממנו את הבחירה להסיר מיצירותיו המאוחרות את המוניטין של יצירותיו המוקדמות. וודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח שבחרו לעצמם פסבדונים לבין כותבי התגוביות – בין "אחד העם" לבין "אחד שיודע" – אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם.

טוב ויפה. אך העובדה שחבש "אחד העם" את מסכת "אחד שיודע", אינה מתירה לו לזרוק רפש בפרצופו של "כנסו כנסו".

בית-המשפט גוזר את חשיבות האנונימיות מהעקרון המקודש של פרטיות. אלא שאותה פרטיות עצמה היא גם אחד המקורות המעוגנים בחוק לשם טוב. לכל אדם זכות לצנעת הפרט – שלא ייחשפו ברבים פרטים אינטימיים על חייו, מצבו הבריאותי, הכלכלי וכיו"ב. לא ברור, כיצד יכול פלוני להסתתר מאחורי אנונימיות מקודשת ובתוך כך לקרוע אותה מעטפת אנונימיות עצמה מעל האחר.

 

4. אם יש פגיעה ואין סעד – נייצר סעד

זו הנקודה המשונה והשנויה ביותר במחלוקת בענייננו:

מגיע התובע, אדם שנפגע מלשון הרע, בידיו כבר ה – IP של הפוגע בו (שהושג בפס"ד תקדימי אחר, נעזוב כרגע, מאת ספק התוכן) והוא מבקש מבית-המשפט להורות לספקית שירותי האינטרנט לחשוף את זהותו של בעל ה- IP.

קובע בית המשפט:

הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. (...) מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית.

"אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו"

הרי לכם תקדים. לראשונה בעשרות שנות פעילות שיפוטית עניפה, בית-המשפט מבקש – עזבו אותנו עם השרוכים שלכם, מסובך לנו מדי. לכו למשטרה להתלונן על עבירה פלילית, או שתחכו עד שהכנסת, ביום מן הימים, תפטור אותנו מתפוח האדמה הלוהט הזה.

גם לכם זה נשמע כמו אוי אוי אוי?

מדובר באותו בית-משפט שהמציא יש מאין מהפכה חוקתית, שביטל חוקי כנסת כי התנגשו עם "זכויות על"; שלא עצר באדום מול סוגיות סבוכות, ובהרבה יצירתיות ותעוזה המציא סעדים בהתאם ל"מדיניות שיפוטית"; בית המשפט שלא פוחד מהצבא, מהמשטרה, מאביגדור ליברמן – פתאום נכנס למצב קיפוד בגלל הא-י-נ-ט-ר-נ-ט?

ו"מסכים איתי" כב' השופט רובינשטיין בדעת-מיעוט מצויינת ורהוטה:

לא נכון שאין סעד. לכאורה אומרת דעת הרוב שאין עילה. אבל ברור שיש עילה, היא קבועה בחוק איסור לשון הרע, ובהינתן עילה – תינתן גם תרופה. ואם אין, נמציא. בשביל זה משלמים לנו משכורת. (המשכורת היא תוספת שלי).

 

5. פתרונות מעשיים ל"תאונות פגע וברח"

בעצם אומרת דעת הרוב שיש נפגע, יש פוגע ואין איך לאתר אותו. באותה נשימה היא קובעת, שאם נעברה עבירה פלילית באמצעות האינטרנט, המשטרה באמצעי החקירה שברשותה מסוגלת לעבודה השחורה. עוד עיוות: אותן עובדות עצמן יקימו את העבירה הפלילית ואת העוולה האזרחית. המשטרה תעשה בדיוק מה שעשה התובע – תעתור לבית-המשפט למתן צו לקבל את פרטי בעל ה- IP מהספק.

אז איפה הבעיה: צריך לאזן בין זכותו של התובע ה"אזרחי", שלכאורה נפגע אבל עוד לא הוכיח, לבין זכות האנונימיות של צד שלישי, שהוא עצמו אינו צד להליך.

לדעת המיעוט (המצויינת) היו מספר פתרונות, לי יש עוד כמה, ככה על קצה המזלג -

קביעת מנגנון טיפול בדרישת חשיפה אצל ספקי האינטרנט – כולל סעיפים מתאימים בחוזה עם הלקוח, והטלת העלויות על הצד השלישי הפוגע או על התובע, לפי תוצאות המשפט;

חיוב התובע בהפקדת ערובה כספית להוצאות – להבטחת עלויות הספק והוצאות ה"אנונימי", ולהקטנת חשש לתביעות סרק;

חיוב ספקי תוכן-גולשים, לחייב גולשים מגיבים במסירת פרטים מזהים מינימליים. פרטים אלה יגולו ברגע שתוגש תביעה מתאימה בלשון הרע.

התוצאה המסתברת מכל אלה היא, שאנשים ייזהרו יותר במילותיהם, אבל נראה לי שבדיוק לשם כך התכנסנו.

- - -

 

הסכנה הגדולה של פסק-הדין המשונה, בלשון המעטה, הזה, היא בהפיכת פורומים וירטואליים לג'ונגל של התגוששות מילולית חסרת רסן. התמיהה הגדולה היא מה פתאום עכשיו, אחרי עשרות פסקי-דין בסוגיה, החליט פתאום ביהמ"ש העליון למשוך ידו ולוותר בצניעות על כוחו המעין-חקיקתי. אומר על כך, בעדינות אופיינית, רובינשטיין בדעת המיעוט:

"יתן כל אחד מאתנו אל לבו כיצד חש הוא כששמו הטוב למרמס. הניסיון מראה, כי רבים - וחברי אינו ביניהם - מנידים ראש לפגיעה בזולת ועוברים לסדר היום, עד שפגיעה מגעת אליהם עצמם. חבל כי בעת ההמתנה למחוקק, שאין לדעת כמה תימשך, נותיר נפגעים בלא תרופה - זאת, בשעה שלאורך כשש שנים חושפים בתי המשפט בישראל מידע בהקשר דנא, ועוד קודם לכן בארצות הברית, ארץ חופש הביטוי, ואף על פי כן נמשך השיח האנונימי באינטרנט במלוא עוזו ולא נגרע מפריחתו דבר."

 

אסכם אני, ברשותכם, בקצת פחות עדינות אופיינית:

אין שום קשר בין חופש הביטוי, חשיפת שחיתויות, הבעת דעה, לבין רכילות מרושעת, השמצה או פגיעה בפרטיות.

הבנאדם צריך לשמור על הפה שלו. לא מסובך. לא שמר ופגע – יתגונן, יתנצל, ישלם; העיקר – שייקח אחריות. אצלנו בשכונה היו קוראים לזה "שקול מילים לפני שאתה שוקל שיניים". לא נותר אלא להצטער, שכבודו ואני לא גדלנו באותה שכונה.

 

*פורסם לראשונה ביוני 2010 בבלוג דעת-מיעוט/ lexis, בנוסח עוד-פחות מצונזר *

תגובות  

 
# דן נחושתן 14-09-2010 10:55
אין ספק, לקס, שכיוונת לדעת קטנים ואני מאוד מעריך את זה, אם גם דעת קטנים נפתלת מעט פחות למה דעת הדיוט היא. בכל זאת שווה.
ואם לא היה דומה עלי שגדלת בצפונבוניה הייתי משדרג וטוען היתכן שגדלה בטבריה או עכו למיצער? זה בענייני שקילת המילים והשיניים. ואם גלשתי למילון למתקדמים/ות, הרי לך עוד אחד קטן לעניין חופש הביטוי שאומר: "אל תשחק לי ברפלקסים", שזה ממש חייתי ומהותי. לא ככה?
וסחה על פוסט דבור על אופניו שהוא גם סלע קיומי בעת המבולגגת והמטוקבקת עד לזרא בידי שוחרי אוון.
לחרות, לשוויון ולאחווה, לקס.
השב | השב עם ציטוט | ציטוט
 
 
# lexis 14-09-2010 23:05
תודה, דנידין הרואה-ואינו-נראה, מנאמני ה"לקסיס" מאז ולתמיד:)
ממש לא גדלתי בצפונבוניה, מניין שאבת רעיון משונה כלכך? "אצלנו בשכונה" דיברו הרבה על "כבוד", ואף שאני עצמי עברתי שינוי מהותי ביחס למושג הפכפך זה, הרי בכל הקשור לשמירת הפה (והטלפיים) נצורים, אני דוגלת בצד הקיצון של הסקאלה. לא תלך רכיל בעמיך, אמרו חז"ל, ואני הקטנה אוסיף - לא תלך רכיל נקודה. זה ממש לא טוב לקארמה.
שנה טובה!
השב | השב עם ציטוט | ציטוט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן

דעת מיעוט - הבלוג

חמש שנים, פלוס מינוס, הייתי בלוגרית-על. לא משהו שכותבים בקורות חיים, אם כי בחישובי זמנים ואנרגיה ותפוקה שולית פוחתת מדובר בנסיון תעסוקתי מהותי.

עם השנים, כינוי-הרשת lexis תפס תאוצה ומיתג את עצמו לקיום כמעט עצמאי. מצאתי שחבל לי להפרד ממנו במישור האישי; ובמישור המקצועי, כל איש שיווק מתחיל יודע שמותג הוא נכס יקר-מציאות. 

אבל כאמור, ובעיקר, הרעיון המרכזי בבלוג הוא האופציה לביטוי חופשי ולשיח פתוח עם מגיבים.

באופן כללי יש לי מה להגיד, כמעט על כל דבר, ובאריכות.


בקטגוריה זו תמצאו את עיקרי הדברים, ובאריכות. דעות אישיות לחלוטין - לרוב מדובר, כפי שהבלוג מעיד על עצמו, ב"דעת מיעוט". ייבאתי לכאן טקסטים שנכתבו בבלוג קודם ברשת, במינימום צנזורה-עצמית ובמקסימום ביטוי חופשי, לפיכך השימוש הוא על אחריות הגולש והתוכן נמסר as is.

תגובות יתקבלו בברכה.

התכנים באתר זה מורכבים ממידע משפטי כללי ומעמדות אישיות ואינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי פרטני. בכל עניין מומלץ להוועץ בעורך-דין בעל מומחיות בתחום.
זכויות היוצרים בפרט והקניין הרוחני בכלל באתר, לרבות בתכניו, שייכים לעו"ד גלית עופר.