לרסס
אחיותיי ישובות על הספסל מחוץ לבניין השגרירות ברחוב סוטין. גם אבא שם, גאה וחגיגי, שופע כהרגלו אינפורמציה חשובה וחשובה-פחות בערבוביה חיננית, מדברר את האומה הפולנית, משתף ממתינים יגעים אחרים בתולדות חייו. כשאני נכנסת, אחרונה, בשערי המקלט המדיני - כולם כבר שם. אני שולפת את הנייד לצרכי תיעוד חגיגי, איריס מייד מליטה פניה וגוערת: "לא עכשיו, זה מביא מזל רע". את (אינספור) האמונות הטפלות ירשנו בוודאי מהצד ההונגרי של הגנאולוגיה.
"תזכירי לי למה בעצם אנחנו עושות את זה?" מיכל שואלת. היא כבר פספסה פגישה חשובה ומודיעה בתוקף שלכאן היא לא חוזרת. "למען עתיד ילדינו" אני עונה לה בהיסוס, "לנו זה כבר אבוד – אבל הם יוכלו ללמוד בחינם באירופה". איריס מציינת שהיא בעצם פיללה לדרכון ניו זילנדי, אני קוטעת אותה בפאתוס: "אז למען אבא, אתן יודעות כמה זה חשוב לו."
